ובהחלט הצלחתי, הרווחתי הרבה מאוד כסף!
טסתי לטיולים, היו בי אינסוף של רעיונות ואת רובם הגשמתי במקום!😄

לראשונה בחיי כל כך האמנתי בעצמי.
הייתי החברה הכי טובה של עצמי.

לאחר 3 שנים של עשייה והצלחה הודיעו לי שאימי חלתה
וחודש לאחר מכן היא נפטרה.
אחרי מותה של אימי הרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור
להיות רחוקה מאחיי ושאר משפחתי.
הרגשתי שפיספסתי כל כך הרבה בשנים בהם לא הייתי בארץ.
ועל כן החלטתי שלא לחזור לקנדה. הלבד הרחוק החל להפחיד אותי.

החיים בארץ היו שונים ב 180 מעלות מחיי בקנדה.
האובדן שחוויתי השפיע עליי רבות. הרגשתי כמו בובה ללא חוטים,
ללא ביטחון. בקנדה היה לי האומץ ליזום, ליצור ולעשות
כי ידעתי שבמידה ולא אצליח יהיה לי לאן לחזור.
רגע אחד הייתי בפסגת ההצלחה שלי בתחושה שאין שום מחסומים
ורגע אחרי לא העזתי ליזום כלום ובמשך שנים.
עבדתי כשכירה, חלמתי חלומות אך לא האמנתי שביכולתי להגשים אותם.

במשך השנים, במסגרת עבודתי, חבריי אמרו לי שאני טובה בייעוץ ועליי לעזור לאנשים כמקצוע. "את צריכה להיות קואוצ'רית!"
האמת שממש ריגש אותי לשמוע על הרעיון,
אני באמת אוהבת לייעץ, לגשר ולעזור.
ומה יותר מדהים מלהפוך את זה למקצוע?!
ואז כשחשבתי על זה שוב עם עצמי עלו הפחדים..
מצד אחד עברתי המון בחיים, רכשתי ניסיון וכח
שרבים וגדולים ממני לא חוו.
מצד שני, חשבתי, מי אני שאייעץ לאחרים מה לעשות??
החששות וחוסר הביטחון הפגינו במחאה נגד הרעיון ואני נכנעתי.
העדפתי להמשיך במקום הבטוח של עבודה בתוך מסגרת של שכירה. המחשבה שאין הרבה מה להרוויח אך חשוב מזה,
אין הרבה מה להפסיד השאירה אותי באיזור ה"נוחות" 8 שנים.
אז מצד אחד היה לי נוח, מצד שני לא הפסקתי להתגעגע
לתחושה הכל כך עוצמתית שהייתה לי בקנדה.
תחושת האושר והסיפוק היו חסרים וזה רק הלך והתעצם.

יום אחד, מעדתי ושברתי את הקרסול.
ישבתי בבית במשך חודשיים
ולא היה לי מה לעשות מלבד ספרים וסדרות.
נתקלתי במאמר על דרכים להשפיע על תת המודע שלנו
באמצעות שיטת ה NLP. 

לא מדובר בייעוץ (כי מי אני שאייעץ, זוכרים?)
וגם לא מדובר בטיפול פסיכולוגי מדובר בכלים
פרקטיים אשר שולפים את התשובות מתוך תת המודע שלנו!
משמע, כל המשאבים כבר קיימים בנו (כמו אלה שהרגשתי בקנדה) , צריך רק את הכלי הנכון בכדי לשלוף אותם חזרה החוצה!